מלחמת האזרחים הנורווגית
מלחמת האזרחים הנורווגית או עידן מלחמת האזרחים הנורווגית (בנורווגית: borgerkrigstiden) הוא מונח המשמש לתאר תקופה בהיסטוריה של נורווגיה בין השנים 1130 – 1240. במהלך תקופה זו התנהלה סדרה של מלחמות בין מלכים יריבים וטוענים לכתר. הסיבות למלחמות אלו מהוות את אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה של נורווגיה במהלך ימי הביניים. מטרתם של הצדדים הלוחמים הייתה תמיד להעלות את מי שהם ייצגו לכס המלוכה הנורווגית, החל ממותו של זיגורד הראשון ("הצלבן") ב-1130, שהיה מלך נערץ. בעשורים הראשונים של המלחמה הועברה תמיכתם של המעורבים בה ממלך או מטוען לכתר אל משנהו, אך בסופו של דבר, לקראת סוף המאה ה-12, נוצרו בנורווגיה שני פלגים יריבים, שהיו ידועים כ"בירקביינר" (בנורדית עתיקה: Birkibeinar, בנורווגית חדשה: Birkebeinane, בנורווגית ספרותית: Birkebeinene) כינוי גנאי של מתנגדיהם שרמז על העוני שלהם ועל מנהגם לנעול נעליים העשויים מעץ שדר, מצד אחד וכ"בגלר" (בנורדית עתיקה: Baglarr, בנורווגית ספרותית: Bagler, בנורווגית חדשה: Baglar; שהיו בעיקר מקרב חוגי האצולה, הכמורה והסוחרים), מצד שני. לאחר שהתפייסו שני הפלגים הללו ב-1217, הגיע השלב האחרון של המלחמה בו ממשל מלכותי מרכזי נוצר בהדרגה והצליח להביא קץ ללחימה הבלתי פוסקת. מרידת הנפל של הדוכס סקול ברדסון ב-1240 הייתה למעשה האירוע הסופי של עידן מלחמת האזרחים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]איחודה של נורווגיה לממלכה אחת נחשבת באופן מסורתי כהישג של האראלד הראשון בקרב הרפספיורד שנערך בשנת 872, אך תהליך האיחוד התמשך זמן רב עד שהושלם והתייצב. באמצע המאה ה-11 נראה היה שהתהליך הושלם. אף על פי כן, עדיין היה מקובל שכמה שליטים יחלקו ביניהם את המלוכה. נראה היה שזו דרך מקובלת לפתור סכסוכים במקרה שהיו כמה מתמודדים ראויים לכתר. היחסים בין שותפים כאלה לשלטון היו לעיתים קרובות מתוחים, אך עימותים גלויים נמנעו באופן כללי. חוקים ברורים בנוגע לסדר ירושה לא היו קיימים. הקריטריון העיקרי להיות מועמד ראוי לכס המלכות היה היותו של המועמד צאצא של האראלד הראשון בקו זכרי. היותו של המועמד בן לא חוקי או לאו לא היה שיקול שעמד על הפרק.
זיגורד הראשון ("הצלבן") חלק גם הוא את המלוכה עם שני אחיו, אייסטיין הראשון ואולף הראשון, אך כאשר שניהם מתו מבלי להותיר אחריהם צאצאים, נעשה זיגורד השליט היחיד ובנו, מגנוס, היה ליורש העצר. בסוף שנות העשרים של המאה ה-12 הגיע מאירלנד לנורווגיה אדם בשם האראלד גילה, וטען להיותו בנו של אביו של זיגורד, מגנוס השלישי. המלך מגנוס בילה זמן מה במערכה הצבאית שניהל באירלנד והאראלד היה עשוי להיות אחיו-למחצה של זיגורד הראשון. האראלד הוכיח את טענתו באמצעות משפט האל, דרך מקובלת באותה תקופה לפתרון סוגיות מסוג זה ובעקבות עמידתו במבחן, הכיר בו זיגורד כאחיו. יחד עם זאת, היה על האראלד להישבע שהוא לא יטען לכס המלכות כל עוד זיגורד או בנו עדיין בחיים.
ירושתו של זיגורד הראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1130, כאשר מת זיגורד הראשון, הפר האראלד גילה את שבועתו. בנו של זיגורד, מגנוס, הוכרז כמלך, אך האראלד טען גם הוא לתואר המלכותי וזכה לתמיכה רחבה. הושג הסדר על פיו מגנוס והאראלד ימלכו במשותף. השלום ביניהם ארך עד 1134, כאשר פרצה מלחמה גלויה. ב-1135 הצליח האראלד להביס את מגנוס ולשבות אותו בברגן. עיניו של מגנוס נעקרו, הוא סורס, אחת מרגליו נכרתה והוא נכלא במנזר. מכאן והלאה הוא נודע בכינוי "מגנוס העיוור". בערך באותה תקופה הגיע אדם נוסף מאירלנד בשם זיגורד סלמבה, וטען גם הוא להיותו בנו של מגנוס השלישי. הוא טען שהוא עבר את מבחן האל בדנמרק, אך האראלד לא הכיר בו כאחיו-למחצה. ב-1136 רצח זיגורד את האראלד בשנתו בברגן והכריז על עצמו כמלך. תומכיו של האראלד לא הכירו בהכרזה זו והכריזו על שני בניו הקטינים של מגנוס, זיגורד ואינגה, כמלכים. זיגורד סלמבה שחרר את מגנוס העיוור מכלאו וכרת עמו ברית. המלחמה בין זיגורד סלמבה ומגנוס העיוור, מצד אחד, לבין תומכיו של האראלד גילה ושני בניו הצעירים, מצד שני, התמשכה עד 1139, כאשר מגנוס וזיגורד הובסו בקרב הולמנגרה שליד איי הבלר שבדרום נורווגיה. מגנוס נהרג בקרב וזיגרוד נפל בשבי ועונה עד מוות.
בניו של האראלד גילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המלוכה המשותפת של האחים זיגורד השני ואינגה הראשון החזיקה מעמד היטב עד שהשניים הגיעו לגיל בגרות. ב-1142, הגיע שוב בנו של המלך ממערב. הפעם היה זה אייסטיין האראלדסון, בנו של האראלד גילה. אייסטיין טען לחלקו בירושת אביו והוא הוכרז כמלך על שליש הממלכה. שלושת המלכים משלו יחדיו ולכאורה שרר שלום ביניהם. בגיבוים של אמו, אינגריד ושל האציל גרגוריוס דגסון, החליט אינגה להכות ראשון בפגישה שהתקיימה בברגן בין שלושת המלכים. זיגורד הותקף ונהרג על ידי אנשיו של אינגה לפני שעלה בידו של אייסטיין להגיע לעיר. אינגה ואייסטיין הגיעו להסדר רעוע, אך עד מהרה התדרדרו ביניהם היחסים והפכו להיות אלימים בגלוי. מצב זה הסתיים בלכידתו ובמותו של אייסטיין בבוהוסלן (כיום מחוז של שוודיה) ב-1157. השאלה אם אינגה עצמו הורה על הריגתו של אחיו, או לאו, הייתה במחלקות באותה עת. תומכיהם של אחיו המתים של אינגה סירבו להישבע לו אמונים ותחת זאת בחרו בטוען לכתר חדש, בנו של זיגורד השני, הוקון. התפתחות זו הייתה הסימן הראשון לפתיחתו של שלב חדש בעידן מלחמות האזרחים. הצדדים המתעמתים כבר לא התקבצו בפשטות סביב למלך או לטוען לכתר, אלא נשארו מלוכדים גם לאחר נפילתו של מנהיגם ובחרו מנהיג בובה חדש ובכך בישרו על יצירתם של פלגים לוחמים מלוכדים יותר. ב-1157 הוקון לא היה יכול להיות מנהיג של ממש, שכן הוא היה אז רק בן עשר. אף על פי כן, תומכיו הכריזו עליו כמלך והמשיכו להיאבק באינגה. ב-1161 עלה בידם להרוג את אינגה הראשון בקרב שהתנהל באוסלו.
מגנוס החמישי והכנסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1161 נקטו תומכיו של אינגה הראשון באותו צעד כמו יריביהם, תומכיו של אייסטיין השני, ארבע שנים קודם לכן, ובחרו במנהיג בובה חדש להתלכד סביבו במקום להביע אמונים להוקון השני. הבחירה נפלה על מגנוס ארלינגסון, בנו בן החמש של אחד ממנהיגיהם הבולטים, האציל ארלינג סקקה, מאשתו כריסטין, בתו של זיגרוד הצלבן. ארלינג שנשא בתואר רוזן (jarl), הפך להיות מנהיג הסיעה האמיתי. בשנה שלאחר מכן הם הצליחו להביס ולהרוג את הוקון השני בקרב שהתנהל בסקן שברומסדלספיורד. שנה מאוחר יותר, שבה ארלינג סקקה והרג בן אחר של זיגורד השני, זיגורד זיגרודסון, שהוצב כטוען לכתר חדש כנגד מגנוס ארלינגסון.
פעולתם של ארלינג ואנשי סיעתו בבחירתו של מגנוס ארלינגסון כמנהיגם הייתה צעד רדיקלי, שכן היא שברה את אחת המוסכמות המסורתיות בנוגע לזהותו של המלך. מגנוס לא היה בנו של מלך. הוא רק היה צאצא של שושלת מלכותית עתיקה דרך אמו. כדי לחפות על חיסרון זה, חברו אנשי הסיעה של ארלינג ומגנוס עם הכנסייה והנהיגו קנה מידה חדש: מכאן והלאה על המלך להיות מי שנולד במסגרת נישואים חוקיים. מנהיגם לשעבר, אינגה הראשון היה היחיד מבין בניו של האראלד גילה שהיה בן חוקי ומגנוס ארלינגסון היה גם הוא בנם החוקי של ארלינג ושל כריסטין. הברית בין הכנסייה, שזמן קצר קודם לכן החלה להיות מאורגנת בצורה טובה יותר בנורווגיה, לאחר הקמתה ב-1152 של דיוקסיה נורווגית נפרדת בנידארוס (טרונדהיים), הפכה להיות נכס חשוב של ארלינג ומגנוס. ב-1163, בברגן, היה מגנוס ארלינגסון המלך הנורווגי הראשון שהוכתר. הוא היה אז בן שבע והוכתר תחת השם מגנוס החמישי. חוק חדש בנוגע לסדר הירושה נחקק ועל פיו הותר רק לבן הבכור החוקי של המלך הקודם לרשת את כס המלכות לאחר מות אביו. בעשור הבא פחות או יותר, נראה היה מעמדו של מגנוס החמישי, כשאביו הוא השליט בפועל, די בטוח. ארלינג דיכא ללא רחם כל מתנגד אפשרי לבנו. הוא גם כרת באותה עת ברית עם ולדמר הראשון, מלך דנמרק ועל פי אחד המקורות הוא גם הפך את אזור הפיורד של אוסלו כפייף שלו. עם זאת, מידת כפיפותו לדנמרק מוטלת בספק.
המלך סבר ועליית הבירקביינר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1174 עלה כוחה של סיעה חדשה שמרדה כנגד מגנוס ארלינגסון. מנהיגם היה אייסטיין מוליה, בנו של אייסטיין האראלדסון. סיעה חדשה זו נקראה "בירקביינר", מונח שמשמעותו "רגלי-שדר" על שם הנוהג של חלק מהם לנעול מנעלים עשויים מעץ שדר במקום נעליים רגילות. אייסטיין מוליה נהרג על ידי אנשיהם של מגנוס וארלינג בקרב רה ב-1177. זמן קצר לאחר מכן בחרו אנשי הבירקביינר את סבר זיגורדסון כמנהיגם. סבר הגיעו לנורווגיה מאיי פארו וטען שלאחרונה גילה שהוא למעשה בנו של זיגורד השני. טענתו התקבלה בהסתייגות רבה באותה עת (כמו רוב ההיסטוריונים המודרניים). אף על פי כן, לאחר שהתייצב בראש סיעת הבירקביינר, הוא נעשה הגורם המלכד של כל מי שהיה ממורמר משלטונם של ארלינג סקקה והמלך מגנוס.
כמה מאנשי הגישה המטריאליסטית בקרב ההיסטוריונים המודרניים, ניסו למצוא מאפיינים של מלחמת מעמדות במאבקם של סבר ואנשי הבירקביינר כנגד ארלינג ומגנוס. עם זאת, מידת היותם של אנשיו של סבר מייצגי השכבות החלשות נותרה שנויה במחלוקת. ברור שרוב אנשי האצולה צידדו במגנוס, אך סבר זכה גם הוא במהרה בתומכים מקרבם. בכל אופן, אנשי הבריקביינר לא ניסו לשנות את הסדר החברתי. הם בקושי שאפו לקדם את עצמם לראש הסולם החברתי.
ב-1179 נחל סבר ניצחון חשוב בקרב קלבסקינט שבפרברי נידארוס, שבו מצא ארלינג סקקה את מותו. מנקודת זמן זו, הפך אזור דרונדלג, שבמרכזו ניצבת נידארוס, למעוזו של סבר. מגנוס החמישי המשיך להילחם לאחר מות אביו וסירב לכמה הצעות של סבר לחלק את הממלכה ביניהם. הסאגה על סבר, שנכתבה על ידי תומכיו, מתארת את הפופולריות של מגנוס בקרב פשוטי העם ומסבירה את הקושי של סבר להילחם נגדו. המלחמה בין השניים התמשכה כמה שנים ובנקודת זמן מסוימת נאלץ מגנוס לבקש מקלט בדנמרק. קרב פימרייט, קרב ימי שהתנהל ב-1184 בסוגנפיורד, הסתיים במותו של מגנוס החמישי ובניצחונו של סבר.
סבר מלך על נורווגיה עד 1202, אך הוא לא נהנה מתקופות ארוכות של שלום. הכנסייה, שהייתה בעלת ברית של מגנוס וארלינג, נותרה עוינת בהתנגדותה לסבר לכל אורך תקופת מלכותו. ב-1190 נמלט הארכיבישוף אריק לברסון מנורווגיה וב-1194 הוא קיבל את תמיכתו של האפיפיור לנדות את סבר כדי ששאר הבישופים של נורווגיה יצטרפו אליו לגלות בדנמרק. באותה עת הצליח סבר לכפות על אחד ממתנגדיו החזקים, הבישוף ניקולס ארנסון מאוסלו, להכתיר אותו בברגן. ב-1198 הטיל האפיפיור אינוקנטיוס השלישי חרם על נורווגיה. אף על פי שסבר זייף מכתבים שהראו שהחרם הוסר, למעשה הוא נותר מנודה עד יומו האחרון.
כמה טוענים לכתר קראו תיגר על סבר. בין הבולטים שביניהם היה יון קבלונג, בנו כביכול של אינגה הראשון. הוא הוכרז כמלך ב-1185 ונהרג בקרב בברגן שלוש שנים לאחר מכן. זיגורד מגנוססון, בן בלתי חוקי של מגנוס החמישי, הוכרז כמלך ב-1193 ובהיותו אז בן 13 הוא היה דמות שסביבה התלכדו קבוצת תומכים. בין השאר הוא זכה לתמיכה של האראלד מדדסון. מרידתו הסתיימה לאחר תבוסתו ומותו ב-1194 בקרב פלורבג שלייד אסקוי, אי מצפון לברגן.
עליית הבגלר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1197 ניצב סבר מול האתגר הגדול ביותר שלו. כמה ממתנגדיו הבולטים, כולל הבישוף ניקולס ארנסון מאוסלו, שהיה אחיהם למחצה של אינגה הראשון ושל הארכיבישוף אריק איברסון, נפגשו בככר השוק של הלור שבסקונה, אז חלק מדנמרק. הם בחרו בנער בשם אינגה מגנוססון, כביכול בנו של המלך מגנוס ארלינגסון כמלך הבובה שלהם. סיעתם נקראה "בגלר" (Bagler), שהיא המילה בנורדית עתיקה למטה כמורה. המלחמה בין הבגלר, בתמיכה הגלויה של הכנסייה, לבין הבירקביינר, התמשכה על פני שארית תקופת מלכותו של סבר. הם לא היו מסוגלים להדיח את סבר, אך גם הוא לא הצליח לנחול ניצחון החלטי עליהם. ב-1202, כאשר מת סבר ממחלה בברגן, הוא היה המלך הנורווגי הראשון שמת בנסיבות טבעיות מאז זיגורד הצלבן ב-1130. מעשהו האחרון של סבר היה לייעץ לבנו ויורשו, הוקון השלישי, להגיע להסדר עם הכנסייה. הוקון הוכרז כמלך החדש מטעם סיעת הבירקביינר, הבישופים הוחזרו לנורווגיה מאוחר יותר אותה שנה וכך שוחררה הממלכה מהחרם שהוטל עליה. מאחר שהוא איבד את רוב התמיכה שלו, נהרג הטוען לכתר מטעם הבגלר מאוחר יותר אותה שנה.
מלחמת הבגלר השנייה והסדר קביטסוי
[עריכת קוד מקור | עריכה]נראה היה שהוקון השלישי הצליח להשליט שלום בנורווגיה, אך ב-1204 הוא מת באופן פתאומי. יורשו היה אחיינו הקטין גוטורם, שבעצמו מת מאוחר יותר אותה שנה. אנשי הבירקביינר לא ידעו על שום יורש ישיר אחר לסבר ובחרו באחד מאחייניו, אינגה ברדסון, כמלכם החדש. באותה עת קמה לתחייה מחדש סיעת הבגלר שהוקמה בדנמרק ובחרה בבנו האחר של מגנוס ארלינגסון, ארלינג סטונוול, כמלכם. בסיועו של ולדמר השני, מלך דנמרק, הם שיגרו ב-1204 פלישה לנורווגיה ותפסו את השליטה באזור הפיורד של אוסלו. מלחמת הבגלר השנייה התנהלה עד 1208. כאשר נהרג ארלינג סטונוול ב-1207, ירש אותו פיליפוס סימונסון, אחיינם של אינגה הראשון ושל הבישוף ניקולס מאוסלו והמלחמה המשיכה ברציפות. אנשי הבגלר היו החזקים ביותר באזור הפיורד של אוסלו, בעוד שטרונדלג הייתה מעוזם של הבירקביינר, אך הקרבות והמארבים התנהלו בכל רחבי הארץ. בסופו של דבר הצליחו הבישופים לנהל משא ומתן על הסדר בין שני הצדדים, שהושג בפגישה בקביטסוי (Kvitsøy), שבדרום מערב נורווגיה, ב-1208. מלכם של הבגלר, פיליפוס, המשיך למשול במזרח נורווגיה אך התואר מלך נשלל ממנו, וכך נותר המלך מטעם הבירקביינר, אינגה השני, כמלך להלכה בכל שטחי נורווגיה. למעשה, המשיך פיליפוס לשא בתואר מלך עד למותו, אך השלום בין הבגלר לבין הבירקביינר נותר על כנו עד 1217.
הפיוס בין הבגלר לבין הבירקביינר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1217 מת אינגה השני. אנשי הבירקביינר, שהיו במתח עקב כך שנותרו ללא מנהיג במקרה שהם יותקפו על ידי הבגלר, בחרו את הוקון הוקונסון בן ה-13 כמלכם החדש, והאציל סקול בורדסון מונה להיות מפקד הצבא. הוקון הוקונסון היה בנו של הוקון השלישי, שנולד לו לאחר מותו, ואנשי הבירקביינר לא היו מודעים לקיומו כאשר הם בחרו באינגה השני כמלכם ב-1404, מאחר שהוא הגיע לחצר המלכות של אינגה רק ב-1206. סקול היה אחיו של אינגה השני והיו לו שאיפות משל עצמו לרשת את כס המלכות. אף על פי כן, הוא היה שבע רצון בינתיים מתפקידו כמפקד הצבא, תפקיד שהפך אותו למעשה לאיש החזק בממלכה. כאשר מת פיליפוס מאוחר יותר באותה שנה, פעל סקול במהירות. הוא הצליח לשכנע את אנשי הבגלר לא לבחור מלך מטעמם. תחת זאת, הם פירקו את סיעתם ונשבעו אמונים להוקון הוקונסון, וכך איחדו את הממלכה. למרות זאת נותרו אלמנטים שלא היו שבעי רצון ופרץ מרד במזרח נורווגיה בהנהגת בנו של ארלינג סטונוול, זיגורד ריבונג, שנמשך עד 1227, לאחר שזיגורד מת בנסיבות טבעיות וחברי סיעתו הפסיקו את מרידתם. שנת 1227 נחשבת לעיתים כמועד סיומה של מלחמת האזרחים הנורווגית, אך במובן הרחב יותר התמשכה תקופה זו גם למרד של סקול ברדסון ב-1239 – 1240.
בחירתו של הוקון הרביעי ב-1217 כמלך, נראתה כפתרון זמני עד להשגת הסדר קבוע וללא ספק קיווה סקול שהוא יצליח לקחת לעצמו את כס המלכות. בהתכנסות שנערכה ב-1223 בברגן בהשתתפות רוב האנשים החזקים בממלכה, הציג סקול את מועמדותו לתפקיד מלך נורווגיה כמשקל נגד להוקון, יחד עם זיגורד ריבונג ושני טוענים אחרים לכתר. עם זאת, הפגישה הסתיימה באישור מעמדו של הוקון כמלך. לכשבגר הוקון הרביעי ונטל לעצמו את מושכות השלטון, שקע בהדרגה מעמדו של סקול. בניסיון לשמור על השלום בין השניים, נשא הוקון ב-1225 את בתו של סקול, מרגרטה, לאישה. ב-1237 הוענק לסקול התואר דוכס (hertogi), הראשון בנורווגיה שזכה בתואר זה. אך במהלך זה לא היה די כדי לרצות אותו וב-1239 הוא הכריז על עצמו כמלך נורווגיה ופתח במלחמה נגד הוקון. מרידתו נכשלה וב-1240 הוא נהרג על ידי אנשיו של הוקון, לאחר שביקש מקלט במנזר בנידארוס. עם מותו של סקול באה לקיצה מלחמת האזרחים הנורווגית.
